אוי...אוי...אוי. על גפילטע פיש

אתמול פירסם אריאל הירשפלד בעיתון הארץ כתבה על הגפילטע-פיש. כתבה ארוכה כאורך הגלות ממנה בא המאכל הנהדר הזה. אותו השילוב שהוא מדבר עליו: מתוק-מלוח-חריף. תאווה לחיך. פרוסות הגזר הדקיקות שנעשות כמעט שקופות. והציר, אוי הציר. לטבול בו את החלה של ערב שבת. והדג, אוי הדג. אני בטוח כי אליו התכוונו כשאמרו שהוא שמור לצדיקים בגן העדן. מה זה לויתן? מי זה לויתן? קרפיון ! גבירותי ורבותי ק-ר-פ-י-ו-ן! עם קצת חזרת (חריין) שעולה באף עד הרצון להתעטש ומוסיף טעם משלו למתוק-מלוח-חריף. אך לא על האוכל לבדו יחיה האדם. הגפילטע-פיש הוא כבר לא רק אוכל. הוא הפך לסמל. הוא, יותר מהיידיש, הוא סמל האשכנזיות. כשמישהו מעדות המזרח רוצה לבטא את שינאתו לאשכנזים, מה שעולה לראש סדר ה"טומאה" זה הגפילטע-פיש. כמה וכמה פעמים קראתי התבטאויות של בני עדות המזרח שהגפילטע-פיש מגעיל אותם. שבא להם להקיא. אם כי אני בטוח שמרביתם מעולם לא טעמו ואפילו לא הריחו את המאכל הזה. תשאלו את חברנו משה בן הרוש, שהיום הוא כבר לא משה אלא מואיז. תשאלו את חברינו הכותבים באתר "העוקץ". חברים... תנסו פעם לאכול גפילטע-פיש. כן, ככה פשוט, תתייחסו אליו כאל אוכל.
אני, למזלי, זכיתי משני העולמות. אני בן תערובת. אבי לפי מוצאו העדתי הוא סורי/חלבי. אימי מוצאה מרוסיה. אני למדתי לאהוב את הטשולנט של אימי ואת החמין של אבי. אני למדתי לאהוב את הקציצות עם הפירה של אימי ואת הקופטלס ברסק עגבניות ופילפל חריף של אבי. אבל את הגפילטע-פיש, אותו אהבנו שנינו, גם אבי וגם אני. אצלנו בבית הוא היה מעט יותר לכיוון החריף. חריף פשוט של פילפל שחור כמו שהיה נהוג במקום ממנו באה אימי.
כשהכרתי את אישתי ונסענו להתארח בפעם הראשונה בבית הוריה, טעמתי מהגפילטע-פיש של חמותי ז"ל ולנגד עיניי עמדו פניה של אימי ז"ל המניחה בידיים עדינות ובזהירות את קציצות הדג הממולא בסיר ועיניי מלאו דמעות. העמדתי פנים שזה בגלל חריפות החזרת, אך לא היתה זו החזרת, זה היה אותו שילוב עדין ומאוזן של מתוק-מלוח-חריף, עם נטיה קלה לכיוון החריף, והיה זה זיכרונה של אימי.
ילדי לא זכו לאכול מהגפילטע-פיש של אימי שנפטרה כאשר אני עוד הייתי נער, אבל הם זכו גם זכו לאכול מהגפילטע-פיש של סבתם מצד אישתי. פעמים רבות רצה בני הבכור ואישתו ללמוד את סוד הכנת המאכל, עד שפעם אחת , ביום שישי, עמדו שניהם לידה בזמן שבישלה ורשמו את כל שלבי ההכנה. רק דבר אחד לא יכלו ללמוד ממנה. כששאלו כמה סוכר, מלח ופילפל צריך לשים, קיבלו את התשובה: "כמה שצריך". "כמה שזה לוקח". ממש אותן המילים שהיתה אימי אומרת.
יהי זיכרן של אימי וחמותי לברכה בריח העולה מהתבשיל ובטעם הגפילטע-פיש וכמו שאמרתי, הרי טעמו שמור לצדיקות בגן העדן